היה היום משחק נהדר בין הבאקס לראפטורס. אין ספק. אבל צבט לי בלב משהו כל המשחק. והנה לכם הסיבה..

כל מי ששיחק אי פעם כדורסל במסגרת רשמית, מכיר את ההרגשה.. מגיע יום המשחק, פרפרים בבטן. השעות כולן מסונכרנות לעבר שעת המשחק (20:00 בדרך כלל). כל היום עובר בניסיון להדחיק את ההתרגשות עם מחשבות סתמיות על דברים לא חשובים, אבל ברקע כל הזמן מזדנבים להם הפרפרים בבטן, לקראת המשחק..
לפני שלוש שנים בערך, התרקמה לה נבחרת שייצגה את מכללת צפת בליגת המכללות של ישראל. היא שובצה לבית התחתון יחד עם ווינגייט, בית ברל ועוד 3-4 מכללות שונות. התאמנו לנו בכיף 2-3 בשבוע בצפת, 10-12 חבר'ה שאוהבים את המשחק ונהנים להיות יחד. היו שם סטודנטים לפיזיותרפיה, למשפטים, למיסטיקה ורוחניות (יש תואר ראשון בזה!), לסיעוד ועוד, וכל המגוון הזה, שבתחילת העונה לא הכיר ברובו זה את זה, התחבר לו בהדרגה לקראת תחילת העונה.
אתם מכירים את זה.. מגיעים לאולם לאימון, קצת לפני הזמן, יושבים על הספסל, מחליפים לבגדי כדורסל, שמים קרסוליות, גרביים, נעליים.. ובאותו הזמן מדברים על החיים, על משפחה, על לימודים, על חתונה עתידית, על חלומות, על קשיים.. ומתחילים בחימום, ומקיפים את המגרש, וספרינטים קצת, ותרגיל 11, ושמיניות, ואז מה שכולם תמיד מחכים לו: משחק 5 על 5, עם עצירות לדגשים על תרגילים.. מכירים לא?..
ושם, בין כל החבר'ה הנהדרים שהגיעו, שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב ספר, היה מופיע בחורצ'יק צנום, כמעט תמיד במדי שוטר, עם חיוך מבוייש, מגיע, מוריד את המדים, מחייך עוד קצת, וישר הולך הצידה, תופס כדור ומתחיל להשחיל שלשות עם יד רכה רכה. רק רשת. פעם אחר פעם. מין נחבא אל הכלים כזה, אבל עם חיוך מחמם כזה, שמחבר את החבר'ה להיות יחד. יוחאי שרון.
וככה זה נמשך.. אימון אחרי אימון, בהתחלה ובסוף, מוריד מדים, חוזר אל המדים, מספר על הילדים, מגיע זורח כשעוד אחד בדרך, מגיע לפעמים עם הילד לאימון או למשחק, והילד, כמו האבא, עם החיוך המבויש התמים יושב על הספסל, רואה את הפלא שאבא שלו היה.
הוא היה בן 35 איתנו, היה סוג של אבא צעיר עבור הסטודנטים הצעירים יותר בני ה-23-24, הסתכל והקשיב להם במין תבונה צנועה של אחד ש'ראה את זה', אחד 'שעבר את זה', אחד שיכול להגיד מילה טובה אם וכשצריך.
סיימנו את העונה בכבוד. המשכנו לעונה נוספת שהייתה העתק של הקודמת – אותו חיוך, אותה התמדה, אותה אהבה למשפחה, אותה קליעה רכה מהפינה לשלוש וחדירות לסל שיותר התאימו לנער בן 16 מאשר לאב משפחה כבר, בן 36 בערך..
חגגנו כולנו יחד, בבית של אחד השחקנים, את סיום העונה. כל אחד שסיים את הלימודים קיבל גביע הוקרה וחיבוק אוהב מכולם. שם ראיתי את יוחאי בפעם האחרונה.
היום קיבלתי הודעה מחבר ששיחק עם שנינו: "אני בהלם. יוחאי מת מסרטן". זה טלטל אותי. הכרתי את יוחאי דרך הכדורסל. שם נפגשנו, שם שיחקנו, שם למדנו – שם נפרדנו.
וכאן, באתר המיוחד הזה, שמאחד אותנו, המשוגעים לכדור הכתום העגול הזה, אני מרגיש שיהיה מכובד להוקיר את זכרו של אדם שאולי מעולם לא פגשתם – אבל את מה שעבר דרכו אולי תרגישו תמיד.

באהבה.